יומן מסע

"אז אתה שמח שחוזרים הביתה?
-לא לגמרי…
-גם אני לא! יש, נשארים!"
(שיחה שהתקיימה הבוקר)

איך זה ייתכן? רק שלשום נחתנו ב-JFK פעורי עיניים, ופתאום עברו 30 יום משוגעים של כל כך הרבה כיף וחוויות חדשות בכל יום, שאנחנו צריכים להסתכל ביומן שלנו כדי להיזכר בכל מה שעשינו, ראינו, אכלנו ופגשנו. אבל זה, היום ממריאים.

"והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח"
(אלתרמן, ההלך הנצחי)

הכל נכון, וגם קול קורא לנדוד, לנדוד, והחופש קורא לי מכל הכבישים, ואין אדם הזקוק לחופשה יותר ממי שזה עתה חזר ממנה. אבל לעת עתה אין ברירה. צריך לחזור הביתה, למקום המוכר, לבסיס, לשגרה, לעבודה, ללימודים, לחובות היומיום (במילים אחרות: להרוויח עוד כסף עד לטיול הבא), ולבקבק בינתיים את הטיול הזה על כל פלאיו, ולהזליף שתי טיפות כל ערב לפני השינה, כדי לא לשכוח את החופש והדרך והאפשרויות הנפקחות לאורך ולהמשיך לחיות אותן גם בבית, ביומיום, בשגרה.

הימים האחרונים

מאז העדכון האחרון שלנו כאן לפני שבוע, היינו עסוקים בהרבה מאוד כיף. ביקרנו בצפון קרוליינה (היה בסדר), חזרנו לאהובתנו וירג'יניה והתאהבנו קשות בעיר הקולג' הבוהמיינית שרלוטסוויל, שם אכלנו את אחד הכריכים הטובים בעולם (גיא כבר התחיל לבדוק מסלולים לדוקטורט שם), ובילינו כמה ימים סגריריים אך נחמדים בוושינגטון די-סי, בירת הנצח, שם הספקנו בין השאר לבקר במוזיאון התעופה והחלל (!!!), ולאכול כל מיני דברים שאף פעם לא אכלנו, כמו Pho וייטנאמי, תה קר תאילנדי או יוקה ופלנטינז וגלידת קרמל מלוח. ולהסתובב עם דני האריס, חבר ואחד האנשים המגניבים והכיפיים ביקום, שגרם אפילו לדי-סי הקרה להיראות חמימה ונעימה.

ועכשיו אנחנו שוב בברוקלין, אצל חברינו המדהימים איטה ומת'יו, שמארחים אותנו ברוחב הלב האופייני להם. מקפלים יפה בגדים וזכרונות ומתנות לתוך המזוודות והלב, בודקים בפעם האחרונה ואז עוד פעם שלא שכחנו כלום (ומקפידים לשכוח משהו, כדי שיהיה תירוץ לחזור מהר), ומכינים את עצמנו ל-12 שעות של מנוחה מבורכת בטיסה הביתה, אחרי 30 יום שבהם לא נחנו כמעט לרגע.

בשביל כל התמונות והסיפורים והממתקים שלא הגיעו לבלוג – תצטרכו לפגוש אותנו 🙂 אוטוטו שם!

היער היפה ביותר בווירג'יניה, שבראשו תצפית על העמק היפה ביותר בצפון ארה"ב, הצליח להוציא מאיתנו את המשפט שבכותרת.
במהלך תסריטאי זול (מה אפשר לעשות, כל הזמן משדרים פה בטלוויזיה CSI*) ננסה לתאר לכם איך הגענו למצב הזה, מהסוף להתחלה**.
*שכחנו לספר לכם שבהיותנו בניו יורק, אביטל פסעה בטעות לתוך הסט של Law and Order SUV שבדיוק צילם סצינה בהארלם. היה גלאמור.
**(לא באמת קרה שום דבר דרמטי, אנחנו סתם בונים מתח)***
*** (יכול להיות שבסוף הפוסט הזה מישהו ימות)

לפני 72 ימים
שיחה שהתקיימה באמת (משוחזרת מהזיכרון, אל תתפסו אותי במילה):
"וואו, טבע זה דבר כל כך נהדר"
"כן, זה מצויין. ממש מצויין. קשה לי לחשוב על משהו שיגרום לי לשנות את דעתי".
"לא, לעולם לא. לא, לא, לא. נופ."
"יאי, טבע"
"יאי"
"טבע, כן"

לפני 24 שעות
כביש חור-תחת בין האריסונבורג לרואנאוק, ווירג'יניה. ערב, חוץ.
נסענו במכונית השכורה שלנו, גומעים קילומטרים של כבישים כפריים ואונקיות של קפה אמריקאי גרוע בדרך מעיר קטנה אחת לאחרת בווירג'יניה.
אם אתם רוצים לדעת מה ראינו דמיינו קילומטרים של שדות תירס וצמחייה נמוכה, ביניהם פזורים פרות וסוסים, בתי חווה ואסמים בנויים מעץ. בין לבין רועים צבאים קטנים, ומדי פעם מתרוצצים סנאים ארוכי זנב ביניהם. זוועה.
אם התמונה הבאה היא בדיוק מה שדמיינתם, צדקתם לחלוטין וזה קצת מפחיד אותנו:

אם דמיינתם משהו אחר, הציצו בתמונה הקודמת.

אחרי כמה שעות של נהיגה בגשם ושמש לסירוגין (וגיחות לטיולים קצרים בשדות נאים ויערות יפהפיים) החלטנו לעצור לקפה והתרעננות בדיינר מקומי.
מצאנו את ה"קדילאק הוורוד", המקום בו ממורביליה של אלביס באה כדי למות מאוביסיטי. היה במקום הזה כל מה שאתם יכולים לדמיין – סט צלחות לקיר עם פניו של אלביס, מגבת חוף עם פניו של אלביס, ציור שמן של אלביס מזיל דמעה, תקליטורים מקוריים של אלביס, כרזות לסרטים בהם אלביס השתתף ותפריט המבוסס על טיגון בשמן עמוק (אלביס).

ישבנו לקפה ושוקו ושוק כללי מהאמריקנה המוגזמת סביבנו, מאכזבים בהזמנתנו הצנועה את המלצרית המקשישה שלנו ששמה ככל הנראה היה פגי-סו. אולי מרי-לו. מקסימום בילי-ג'ו.
בדרך החוצה פגשנו בחור חביב שנשען על הטנדר שלו וחיפש שיחה. התחלנו לדבר איתו. היה לו מבטא דרומי נהדר והרבה מה לומר על שריל אשתו, הבחירות לנשיאות ארה"ב ואיך אובמה הצליח להפוך אותו מדמוקרט לרפובליקני. הוא הבטיח לחשוב עלינו כשייראה את ה-debate הנשיאותי, וקנה לחלוטין את ליבו של גיא כששאל, במבטא נהדר, "'where y'all heading to".

לפני 11 שעות
העיר רואנוק (Roanoke), ווירג'יניה. בוקר, חוץ.
מזג האוויר נהדר, הגשם שירד בלילה הפסיק, אפילו יש קצת שמש ודי חמים.
החלטנו לעשות hike ל- Mcafee's knob, חתיכת סלע ב-Appalachian trail שבולטת מקצה הר ומשקיפה על נוף מרהיב של יערות ווירג'יניה ועמק שננדואה.
היינו צעירים, היינו תמימים, והיתה לנו יכולת שימוש מלאה בגפיים ובסוגרים שלנו. תקופה טובה.

לפני 10.5 שעות
מצאנו צב נהדר, כתום-שחור, עומד וחורש רעה באמצע השביל. הוא היה נהדר ושימח אותנו מאוד.
אנחנו משערים שהגוון המרהיב שלו מאפשר לו להטמע היטב. אמנם לא ביער הדי ירוק מסביבו, או בכל יער אחר בעולם, אבל אני בטוחה שמתישהו יצא לו לעמוד מול משטח שחור-כתום בוהק (מכונת משקאות? כוורת דבורים? חטיף reese's?) ואז, או-הו, איך אז היתרון האבולוציוני שלו יבוא לידי ביטוי.

עבודה טובה, צב.
השביל היה קצת תלול אבל נחמד, מוקף עצים גבוהים עם צמרות צבועות ירוק, צהוב ואדום. היה יפהפה סביבנו, היינו לבד והיה שקט פרט לציוץ ציפורים וזמזום חרקים. קצת הפריע שהשביל היה בעלייה בלבד, כל הזמן וללא הפוגה, אבל מילא.

לפני 9.5 שעות
התחלנו להזיע מהחניכיים. ככה זה כשמטפסים במשך שעה וחצי ביער חם ולח ונגמרו המקומות האחרים להזיע מהם. ראינו נחש שחור אורב בצד הדרך. עודנו אחד את השני שאמור להיות נוף נהדר מהנקודה אליה אנחנו מטפסים. נפל לנו האסימון שהנקודה הזאת היא בפסגת ההר, ולכן הנוף הנפלא.

לפני 9 שעות
מצאנו את התמונות האלה במצלמה שלנו, אבל אנחנו לא זוכרים שצילמנו אותם. מופיעים בהם אנשים שנראים שמחים והם דומים לנו מאוד. איבדנו כ-10 ליטר נוזלים בהזעה בלבד. באונקיות זה יוצא יותר.

לפני 8.5 שעות
בא לנו למות. יפהפה מסביב, אבל אנחנו לא מצליחים להבין למה הציפורים המזדיינות האלה מצייצות כל כך הרבה (הן כנראה צוחקות עלינו) ומה הפרפר המטומטם הזה מתעופף סביב. "אווו, תראו אותי, אני צבעוני ומרהיב וקסום". יופי, פרפר.
חם לנו, יש לנו שברי מאמץ בגוגולת ואנחנו עייפים.

אנחנו מנחמים זה את זו שבקרוב נגיע ל-knob, שם ננוח ונרגע בנקודת תצפית נהדרת על העמק למטה.

לפני 8 שעות
הגענו ל-knob, רק כדי לגלות שמזג האוויר הנעים הוציא החוצה נחילים של חרקים מעופפים מסוג שחור ועוקץ.
הם עפים מסביב כמו ענן אמורפי שחור, מזמזם ומכונף. הם נכנסים לאוזניים ולנחיריים, הם עוקצים כל מקום חשוף, הם מצלמים אחד את השני על רקע הנוף (שאנחנו משערים שהוא נהדר) של העמק, הם בכל מקום והם לא מאפשרים להתקרב ל-knob. אנחנו כמעט בטוחים שראינו אותם אוכלים נשר.
מובסים ושבורי רוח וקרסוליים, אנחנו מתחילים את הירידה חזרה במסלול. כל חיות היער צוחקות עלינו בדרך. אנחנו מניפים אגרוף מיוזע לשמיים. Fuck you, nature!!!

לפני 2 שעות
התאוששנו. אנחנו במלון ואוכלים פופקורן למיקרוגל מהדלי-של-הקרח (מה יש לאמריקאים מקרח?), שותים בירה ומיץ תפוזים וצופים בדיבייט הנשיאותי.
מצאנו מסלול נהדר למחר, משהו ביער פסטורלי עם נקודת תצפית מרהיבה על העמק. אמור להיות מזג אוויר טוב.

תמונות בונוס
בינות לענני החרקים, כן הצלחנו להצטלם קצת ב-Knob לפני שנמלטנו על נפשינו. תראו איזה יופי:

Stupid nature.

אם אתם לא מכירים את הביטוי שבכותרת, אנא, קחו דקתיים וקראו את זה.

אתם יודעים מה מסתבר? מסתבר שווירג'יניה מהממת. כאילו, ממש, ממש מהממת. ברמת הלסת הנשמטת. תראו:

למה אני מופתע? כי הנסיבות היו משונות. הגענו לכאן בעיקר כי לפני הטיסה הבנו שיש לנו שבוע שלם שלא תיכננו בו כלום, וכשבדקנו מה נמצא במרחק של מספר שפוי של שעות מאיזור ניו יורק, חשבנו על וירג'יניה. אחד השירים האהובים עליי של ג'ייסון מולינה, הוא השיר הזה:

תמיד כששמעתי אותו דמיינתי דמדומים על עמק כפרי יפהפה, שליו ומרגיע. וכשראיתי את השם "עמק שננדואה" בגוגל מפות, הצבעתי ואמרתי זהו, לשם אנחנו נוסעים. לא היה לי מושג מה יש שם או אם זה בכלל כיף, אבל ידעתי שאנחנו צריכים לנסוע בעקבות השיר.

היום הגענו לעמק שננדואה ביום חצי שמשי ולגמרי יפהפה, והתחלנו לטייל:

אתמול ישנו בהאריסבורג, פנסילבניה. היום אנחנו ישנים בהאריסונבורג, וירג'יניה. אמריקה זה מבלבל. הגענו למוטל, ומיד חזרנו שלוש מאות מטר אחורה, לאולם באולינג שראינו בדרך. זה היה בילוי אמריקנה משוגע. עיר עלומה בווירג'יניה, אמצע שבוע, אמריקאים שאין להם מה לעשות בעיר הזאת באים לשתות בירה דלילה ולגלגל כדורים. תיכוניסטים, סטודנטים, משפחות, מקצוענים. ראינו את אמריקה האמיתית, והיה תענוג לבהות בה.

אה, כן.
הנה כמה תמונות מהימים שלנו עם רוי ורותם בניו יורק סטייט, ששכחנו לפרסם קודם.

כשישבנו ב-Lost dog בבינגהאמטון בשישי בערב, חברו של רוי, ליאם מרפי, סיפר שתמיד יש לו בעיה כששואלים אותו מאיפה הוא. הוא עונה "ניו יורק", וכולם בטוחים שהוא גר בניו יורק סיטי. ממש מעט אנשים בעולם (וגם בארה"ב), הוא סיפר, יודעים שניו יורק היא מדינה ענקית עם המון ערים, יערות, נהרות ואגמים. אז הוא פשוט התחיל להתחמק מהשאלה.

את הסופ"ש העברנו בניו יורק, העיר וגם המדינה, ברגשות מעורבים. הסתובבנו עם רוי ורותם המדהימים בבינגהמטון, ירד עלינו גשם, אכלנו ארוחת בוקר משוגעת, ונסענו לחווה משוגעת של דלעות מטורפות, פסלי דלעות מטורפים, חיות משק שמחות ומגוון פאי.

בשבת נסענו כל הדרך הארוכה לניו יורק סיטי, לפסטיבל Global Citizen בפארק. היו שם המוני המוני אנשים והאווירה הייתה מגניבה לגמרי, אבל המופע היה פשוט גדול מדי. עשרות אלפי אנשים, מתחמים סגורים נפרדים במקום מתחם גדול אחד או שניים. וכך מצאנו את עצמנו רחוקים בטירוף מהבמה, כלואים בסאונד מחורבן בלי לראות כלום, עם תורים אינסופיים לשירותים או למים.

אז אחרי שצפינו ממש מרחוק בג'ון לג'נד מבצע (יפה) את Imagine, ובבלאק קיז, פשוט ויתרנו והלכנו. אבל לא הפסדנו – מצאנו מסעדה איטלקית מפוארת ויוקרתית, וישבנו עם הזוג המלכותי רוי ורותם לארוחת שחיתות כבירה שקצת רוקנה את ארנקינו אך מילאה את בטנינו, לבבותינו ונפשותינו באושר גדול.

והיום בעיקר התבאסנו על ניו יורק סיטי, שבה נתקענו בפקק תנועה ארוך שדפק לנו חלק מהיום. אבל לא נורא, יש גם ימים כאלה. עכשיו אנחנו בפנסילבניה, ומחר מתחילים לטייל בווירג'יניה המהממת. נשיקות מהמוטל.

גיאביטל

אה וראינו היום במבים. וגם ארנבים.

רוי לקח אותנו לדיינר אמיתי. פנקייקס, פרנץ׳ טוסט, קפה ומיץ תפוזים. קרוב לאפס ירקות. יותר חמאה ממה שהמוסר האנושי מתיר.

שיאללה, מסצ'וסטס, ניו המפשייר וורמונט.
איך שרים הרולינג סטונס? סוסי פרא לא יצליחו לגרור אותנו מניו אינגלנד. שיט, כמה יופי.

מה ראינו? בפרק זה: שלכת בניו אינגלנד, דוב שחור (!), חופים מעוררי קנאה.

היו לנו כמה ימים של יופי בלתי פוסק, ולא נראה שהם עומדים להיגמר. אנחנו נרגעים בבית של רוי ורותם האהובים בצפון מדינת ניו יורק. מחר: עוד כיף!

חזרנו! התגעגעתם? גם אנחנו.

עברו כמה ימים מאז פרסמנו כאן זכרונות כמו בני אדם, ובטיול כמו בטיול, קרו בכמה ימים האלה כל כך הרבה דברים טובים, שעל כולם לא נספיק לספר כאן. אז, ברשותכם, כמה רגעים נבחרים + כמה אילוסטרציות המודפסות בצבע מלא.

עכשיו שני בערב ואנחנו בבוסטון, עיר יפה אבל אחרי ניו יורק המדהימה, את הציפיות שלנו אי אפשר באמת למלא. אבל סיפורנו מתחיל עוד בניו יורק.

כולם המליצו לנו לבקר ב-High line, פארק שנבנה על מסילת רכבת ישנה ונטושה, המורמת מעל הרחוב. וכולם צדקו. שם ראינו את זה:

גיא השתמש במכשיר ההקלטה החדש והמלהיב שלו כדי להקליט גלוית-סאונד מנסיעה בסאבוויי. למחרת שוטטנו עם חברים ואכלנו מלא אוכל טעים ברחבי ניו יורק, כולל ביקור שני ב-Big gay ice cream, שלאות כבוד העניקו לנו סיכת דש נוספת (שתואמת את המעיל של אביטל). את הסיכה, כמובן, קיבלנו מדראג קווין ענקית שעמדה מחוץ לחנות ובירכה את הבאים. ברצינות.

בשבת שמחנו בטירוף להיפגש עם רוי ורותם המגניבים, שבאו מצפון ניו יורק לחגוג איתנו בפסטיבל ATP. עמדנו בשורה הראשונה בהופעה של הרוטס, רקדנו בלי הפסקה וזכינו למחוות אגן אישית מהבמה מכמה מהנגנים. היה אדיר.

למחרת כבר שכרנו אוטו ונסענו צפונה. בדרך עצרנו ב-Yale. התגנבנו לכיתה, וגיא העביר שיעור מבוא בתולדות הכיף:

ומשם הגענו לבוסטון. ביקרנו בהארוורד וב-MIT, שם דאגנו להתחכך בכל מוצג במוזיאון האדיר שלהם, כולל, כמובן…

כולם פה לומדים על הדשא ולובשים חולצות שכתוב עליהן בענק Y A L E.
חוץ מאתנו.

היום השארנו 200$ בחנות מוצרי החשמל B&H.

היום טיילנו ב-High line.

היום אכלנו שתי מנות גדושות של פודינג אורז מדהים ב-Rice to riches.

היום מצאתי את עצמי מתראיין בסנטרל פארק לסרט תיעודי על ביטולי ההופעות בישראל.

את כל אלה כנראה אשכח בעוד כמה זמן, כשהשבועות יחלפו והזכרונות ידהו. אבל לא אשכח כל כך מהר שהיום ראינו את Bon Iver מופיעים בפאקינג רדיו סיטי מיוזיק הול, וזה היה מהמם.

בנוסף, מסתבר ש…
-אם כתוב שההופעה בשמונה, ברדיו סיטי הופעת החימום מתחילה בדיוק בשמונה, אפס אפס.
-הופעת החימום נערכת מול אולם כמעט ריק. כולם עדיין מפטפטים בלובי. חבל, הם הפסידו את אנאיס מיטשל הנהדרת. אמנם נתנה סט חלש (בעיקר שירים מהאלבום החדש, הפחות טוב) אבל סיימה ביצוע מצוין להמנון שלה.
-אפילו במופע ישיבה מכובד ומעונב במיוזיק הול יימצא איזה דושבג שידליק ג'וינט. שזה בערך כמו להדליק סיגריה בהיכל התרבות. בוז.
-הסאונד היה מהטובים ששמעתי. רק ג'ואנה ניוסם במשכן אמנויות הבמה, ואדומי השפתות (באותו המקום) נשמעו טוב יותר.
-ג'סטין ורנון הוא ממש אחלה גיטריסט חשמלי!
-אם גם אתם אוהבים את בון איבר ורוצים לראות אותו מופיע ברדיו סיטי, אתם לא צריכים לטוב: המופע האחרון בסדרת ההופעות (הסולד-אאוט) שלו במקום תשודר מחר לייב ביוטיוב.
–הההההההההההההההההההההההההההההההההההההה